מהשורדים של אז לשורדים של עכשיו

"אם הייתי יודע איך נראה העולם שמחוץ לברגן בלזן, הייתי נשאר במחנה". סלחו לי שאני לא זוכרת מי אמר את המשפט המחריד והמופלא הזה, אך הוא מצוטט לא פעם בכתביו של אלי ויזל, אחד מגדולי האינטלקטואלים שהעמיד העם היהודי בעת החדשה.

אני קוראת המון ויזל בחודשים האחרונים. הנער מהעיירה הטרנסילבנית ששרד את אושוויץ הפך להוגה מקורי, נוקב, מנחם ומלא כנות שהצליח לבנות תפיסת עולם שיש בה מקום לכאב ולאופטימיות, לנחרצות ולחמלה, לייאוש ולאלוהים.

ויזל מספר שוב ושוב איך האסירים המעונים במחנה היו משוכנעים ש"אילו רק העולם ידע", אילו רק היה להם מושג, אין ספק שצבאות המערב לא היו נותנים למחנות המוות להתקיים אפילו יום אחד נוסף. הוא מתאר איך, כשהגיע לארה"ב, מצא בארכיונים האמריקניים את עיתוני ה"ניו יורק טיימס" משנת 1942 ו־1943, ואיך הבין שהעולם דווקא ידע. ידע ושתק. ידע והסכים להמשיך הלאה כשמיליוני יהודים מובלים אל מותם.

העולם לא משתנה כל כך מהר, גם כשמראות מחרידים מתרחשים מול עיניו. נפש האדם המזועזע יודעת לחזור מהר למסלולה הטבעי. ויזל כתב בלי סוף על קללת האדישות ועל חובת המעורבות - רגש עמוק שהוביל אותו להיות קול בולט למען מאבקם של יהודי בריה"מ - ובכלל, סוגיית יחסו של העולם החופשי לשואה מעוררת אינספור שאלות על טבע האדם והעולם.

אני מקווה שלא יהיה מוגזם לנחות מנושא כל כך גרנדיוזי לתובנה צנועה אחת, רלוונטית להכאיב: עברנו אירועים בלתי נתפסים ב־7 באוקטובר, אירועים שהאמנו שישנו אחת ולתמיד את מה שאנחנו חושבים על ביטחון, על מלחמה, על תפקיד המדינה ועל סולידריות ישראלית. חשבנו ששאלות מעורפלות נעשו ברורות, ושאמיתות שהתבררו לנו יובילו את הדרך עד הניצחון. אך טבעו של העולם הוא ששינויים מתרחשים לאט, לאט מדי, והפנטזיה ליצור מזרח תיכון חדש - כזה שאין בו חמאס ואין בו חיזבאללה ואין בו טרור ואין בו איום על שום ילד יהודי בשום גבול - מתממשת בצורה עקמומית ועגומה למדי.

אנחנו מתוסכלים בצדק מניהול המלחמה. אם בתחילת הדרך עוד התווכחנו אם שחרור החטופים סותר את מיטוט חמאס ולהפך, כרגע נראה שהממשלה נמנעת מלהגשים את שתי המטרות גם יחד. אך לאמיתו של דבר, גם בניהול אידיאלי של המערכה אנחנו צריכים לדעת שאין דבר כזה "למחוק" את עזה. גם אם הרצועה תוחרב על עפר, השורדים יסמנו וי באצבעותיהם ויהללו את הניצחון. חמאס השיגה את מה שרצתה להשיג כבר ב־7 באוקטובר, ושום דבר שנעשה לא ישנה, לצערנו, את הלבנה הנוספת באתוס הג'יהאד הרצחני.

מדינת ישראל חזרה לדשדש צבאית ומדינית, אך משהו אחד בכל זאת מעורר בי תקווה, כי המדינה בכל זאת עברה שינוי חשוב אחד - היא הפסיקה לשאול מה האויב מספר לעצמו, אם הוא מורתע או לא ומה האינטרסים הכלכליים שלו - והתחילה לשאול למה האויב מסוגל.

טבעו של העולם הוא ששינויים מתרחשים לאט, לאט מדי, והפנטזיה ליצור מזרח תיכון חדש - כזה שאין בו חמאס ואין בו חיזבאללה ואין בו טרור ואין בו איום על שום ילד יהודי בשום גבול - מתממשת בצורה עקמומית ועגומה למדי

חמאס של היום לא מסוגל לאיים עלינו באותה העוצמה שהוא איים בעבר, כי אמנם לא נטרלנו את כוונותיו, אבל נטרלנו חלק עצום מיכולותיו. הדרך עוד קשה ורבה, זה נכון. חמאס הוא רעיון, גם זה נכון, אבל לרעיון הזה יש היום הרבה פחות צבא, כסף ונשק. הלוואי שנוכל לבצע דה־נאציפיקציה של הלאומנות הפלשתינית, אך בינתיים אפשר לוודא שאין לה יכולת לבצע את זממה.

זה רלוונטי, כמובן, גם לגבי היכולות הצבאיות של חיזבאללה וגם לגבי המערך האסטרטגי של איראן. למדנו בדרך הקשה בחודשים האחרונים שהרצון לרצוח יהודים והאדישות לגורל היהודי לא בקלות נעלמים מן העולם. לא נוכל להעלים, כנראה, את השנאה והאדישות, אך תפקידנו לוודא ששתיהן יישארו חסרות שיניים.