לצבא בדרכי האב: הילדים שהלכו לשרת בעקבות הוריהם

"היה לי ברור שכשיגיע תורי - אתגייס לחטיבה 7. די מובן מאליו עבורי", מספר סרן אופק אלבז, שנמצא כיום בקורס מ"פ במכללה לפיקוד טקטי. אף שסיים גיבוש חובלים, בחר ללכת לשריון לגדוד 75 ולהמשיך את המורשת המשפחתית. אביו, רנ"ג שמעון אלבז (47), מפקד כיום כמנהל עבודת לוגיסטיקה בגדוד 82. שמעון, שהתגייס בנובמבר 95', התחיל את שירות הקבע שלו בתור נהג שיירות בלבנון במשך שנתיים. במהלך הנסיגה מלבנון הפך להיות מ"פ נהגים במשך שנה וחצי, ובהמשך הוצע לו תקן בגדוד 82, שם שימש נגד לוגיסטיקה. 

"הכל התחיל מדוגמה אישית", מספר שמעון על הרצון של בנו להתגייס לשירות קרבי. "מגיל 10 עד גיל 17, בכל חופשת פסח אופק היה איתי בבסיס ולא משנה איפה אני נמצא - קו עזה, יו"ש, רמת הגולן. כשהייתי יוצא לאפטרים, אשתי היתה שואלת אותי 'איפה הילד?'. אמרתי לה שהוא נשאר בבסיס כדי לעבוד באפסנאות ובנשקייה. אפיק היה יורד איתנו לשטח, כמו אחרון החיילים".

ב־7 באוקטובר 2023 קפץ אופק לחטיבה והשתתף בלחימה תחת גדוד 82. שבוע לפני התמרון הוא עבר לגדוד 196 בחטיבה 460 ונלחם במסגרתה עד הפסקת האש. לאחר מכן חזר לחטיבה 7 ונלחם בחאן יונס עד לשלב שבו כיתרו את בית חולים נאצר. "הלחימה בעזה נמשכה ארבעה חודשים וחצי", סיכם אופק את הלחימה המורכבת. "הרבה עשייה משמעותית, עושים כל מה שאפשר כדי להחזיר את החטופים הביתה.

"חשוב לי לתרום בשירות קרבי כי כך חונכתי". גם שמעון שיתף בתחושותיו על הצורך לתרום למדינה: "אין לנו מדינה אחרת. אם לא נעשה את זה, אף אחד לא ישמור עלינו. כשאתה רואה את החיילים שנלחמים, זה נותן לך כוח ותעצומות נפש.

"במהלך הלחימה ירדתי 15 קילו בגללו, רק מהדאגה", התלוצץ שמעון האב. "ידעתי בדיוק איפה הוא נמצא והייתי קופץ לחמ"ל לבדוק מה הוא עושה. המון פעמים נפגשנו בתוך עזה, מפגשים משפחתיים על סיגריה ופחית קולה, ומעבירים חוויות יחד. הייתי פוגש אותו יותר בעזה מאשר בבית".

סיפורים צבאיים כמיתוס

ארבעת ילדיו של יוסי חדד (63), אל"ם (מיל') באוגדת עזה, הצליחו להסב במשפחה תחושת גאווה גדולה, כשכולם התגייסו לשירות צבאי כקצינים. "חינכתי את ילדיי לאורך כל השנים, קודם כל להיות אזרחים טובים. הדבר השני, לתרום כמה שאתה יכול, כי אין לנו ארץ אחרת", שיתף יוסי, שגויס למילואים ב־2014.

"מעבר לשירות המשמעותי, ילדיי עשו קורס קצינים כדי להשפיע כמה שצריך. ערבות הדדית מאוד חשובה לי, וזה גם מערכי היסוד של העם היהודי. בסוף זוכרים מה שלימדו אותנו חז"ל, וזה מה שהוביל אותי מילדותי".

בת הזקונים של יוסי, אפק חדד, משרתת כקצינה בצאלים, שם היא מדריכה חיילי מילואים. "אנחנו מלווים את אנשי המילואים ומכשירים אותם בכל אזור שאליו הם נשלחים. ב־7 באוקטובר שינינו קצת מתכונת וההכשרה הפכה ספציפית ללחימה.

"אני הבת הקטנה, אז כל המשפחה השרישה בי את החשיבות של להתגייס ולעשות שירות משמעותי", מספרת אפק. "ברגע שהתגייסתי, הבנתי כמה אני רוצה את זה. בהתחלה התחלתי כמדריכת שריון, אבל רציתי לתת יותר כי האמנתי שאני מסוגלת".

יוסי, אב המשפחה, מספר על שיח שסב רובו ככולו על ענייני צבא. "חג הפסח מבחינתנו זה חג שמאחד את כל המשפחה. החגיגה סביב השולחן עם הנכדים והחתנים - זה רגע מיוחד. גם בחגים אנחנו שמים דגש רב על סיפורים צבאיים ונותנים לזה מקום בחיינו הפרטיים. אנחנו נמשיך להגן על המדינה בחירוף נפש בשביל הדורות הבאים, וככה אני מעביר זאת לילדיי".

משפחה של טנקים

יונה מזור (77), ממקימי מושב עין יהב שבערבה, לחם בחטיבה 401 במהלך שירותו הצבאי. בנו, סא"ל אפיק מזור (46), הלך בעקבותיו ושירת אף הוא בחטיבה 401, עד שהגיע לתפקיד מפקד גדוד 52. לאחר מכן המשיך לתפקיד הדרכתי במחנה ג'וליס כמפקד צוות בקורס מ"פים.

בזמן המלחמה חזר אפיק לחטיבה מהתפקיד ההדרכתי והתגייס לשורות הלוחמים. הוא הקים כוח חילוץ פצועים ועמד בראשו. לכוח קראו "כוח אפיק". הם היו מגיעים בתוך דקות בודדות לזירת אירוע לכדי פנות חיילים שנפצעו. כך ליווה את החטיבה במשך כל התמרון הקרקעי והציל עשרות לוחמים. במקביל לחזרתו של אפיק במלחמה, גם יונה אביו חזר לחטיבה, לאחר כ־30 שנה. "אבא שלי, שהתנדב למילואים ב־16 באוקטובר, נקרא לחטיבה שלי עם הג'יפ שלו ותפקד כנהג סמח"ט ג'", שיתף הבן אפיק.

"בשלב ההיערכות פנו אלי לשאול אם אני מכיר ג'יפאי נוסף שיסכים להתנדב עם הרכב שלו כנהג", מספר אפיק. "אבי פנה אלי, ובמקביל הוא ניסה להתנדב דרך קבוצות ווטסאפ שונות, אך ללא הצלחה. משם עשיתי את החיבור בין היחידה לאבא שלי". בזמן המלחמה, פיקד אפיק על צוות החילוץ החטיבתי, כשאביו במקביל דאג בעורף ושלח לו מכתבים וחבילות מאשתו ומילדיו. "גדלתי והתחנכתי בערבה, שם כולם מתגייסים לקרבי. שני אחיי שירתו כמפקדי טנקים בחטיבה 401 גם הם. אחי הצעיר משרת עד היום במילואים כבר יותר מחצי שנה", ממשיך אפיק לספר. "אני שמח מאוד על הזכות שהיתה לי לתרום את חלקי הקטן למאמץ המלחמתי ולהיות שוב חלק מהחטיבה המפוארת הזו".

"גדלתי למשפחת טנקים", מדגיש אפיק. "זה עובר אצלנו מדור לדור ואנחנו תמיד נתגייס כשצריך. מעבר לתרומה, זו המשמעות - לקחת חלק באירוע מלחמתי כל כך קריטי ולתת מעצמך את המקסימום".