לו רק ניתן ואלמד את דרכו של גדי אחד

בסוף ההגדה של פסח נמצאים שני פיוטים, שהקשר שלהם לפסח נראה מקרי בהחלט: "אחד מי יודע" ו"חד גדיא". הפיוטים הללו, חביבי הילדים, בנויים כשיר שהולך וגדל, אך שב בכל פעם, בפזמון החוזר, אל "אחד א־לוהינו" - או אל הגדי התמים שנקנה בשני זוזים. אבל בעוד ש"אחד מי יודע" מציג בעברית את עיקרי האמונה והעולם היהודי, "חד גדיא" מדבר על ההיררכיה הכוחנית בעולם, מהגדי הקטן שאבא קנה בשני זוזים, אל החתול - שאכל את הגדי, לכלב, שנשך את החתול, למקל שהיכה את הכלב, האש ששרפה את המקל, המים שכיבו את האש, השור ששתה את המים, השוחט שהרג את השור, מלאך המוות שהרג את השוחט - ועד לאל אדיר העוצמה ששולט בכל ושוחט את מלאך המוות.

"חד גדיא" מציג מעגל של טורף ונטרף, ואף שהוא כתוב בארמית (ארמית מלאת שגיאות, שמעידה על כך שמחבר הפיוט לא שלט היטב בשפה), הוא הפך פופולרי מאוד, אולי בגלל הרוח העממית המנשבת ממנו, והמבנה הילדי של "שיר מצטבר" (חשבו, למשל, על ספרי הילדים "אליעזר והגזר" או "תירס חם"). ואכן, המחקר טוען כי מקורם של "אחד מי יודע" ושל "חד גדיא" נטוע בשירים עממיים, שהותאמו לרוח היהדות ונכנסו להגדה בסביבות המאה ה־15 או ה־16. ייתכן, אגב, שהם מוקמו בסוף ההגדה כדי להשאיר את הילדים ערים עד הסוף.

שיר תקווה

במאה השנים האחרונות "חד גדיא" מספק השראה לסופרים ולמשוררים רבים, שכתבו עליו ובעקבותיו. אחד המפורסמים שבהם הוא "הגדי מן ההגדה", שפרסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" בערב פסח בשנת 1944. אלתרמן קושר (ולא בפעם הראשונה) בין הגדי התמים לבין אֵימי השואה המתחוללת באירופה. בתוך הפיוט רווי הדם, השיר מתמקד דווקא ברגע אחד של חמלה ועדינות שנסתר ב"חד גדיא" - הרגע שבו האבא קונה את הגדי: אֲבָל אַבָּא נִגָּשׁ בְּפָנִים מְאִירִים / וְקָנָה אֵת הַגְּדִי / וְלִטְפָהוּ עַל מֶצַח... / זוֹ הָיְתָה פְּתִיחָתוֹ שֶׁל אַחַד הַשִּׁירִים / ֹשֶיוּשָׁרוּ לָנֶצַח, לָנֶצַח. / וְהַגְּדִי אֶת יַד אַבָּא לִקֵּק בְּלָשׁוֹן / וּבְחָטְמוֹ הָרָטוֹב נָגַע בָּהּ. / וְהָיָה זֶה, אַחַי, הָחָרוּז הָרִאשׁוֹן, / שֶׁפְּסוּקוֹ הוּא "דְזַבִּין אַבָּא".

לדבריו, ההגדה של פסח מלאה ב"נִפְלָאוֹת וּמוֹפְתִים עֲצוּמִים לְגֹדֶל", וב"עָשָׁן וָדַם" ו"גְדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת", ועדיין, אחרי כל האירועים ההיסטוריים האיומים והגדולים, ממתין בסוף ההגדה רגע אחד תמים של חמלה ושלווה, ואם הוא קיים - הרי מתוכו ניתן לשאוב כוח ותקווה: "אַךְ יָדַעְתִּי כִּי יַם יִקָּרַע לֹא בִּכְדִי / וְיֵשׁ טַעַם חוֹמוֹת וּמִדְבָּר לְהַבְקִיעַ, / אִם בְּסוֹף הַסִפּוּר / עוֹמְדִים אַבָּא וּגְדִי / וְצוֹפִים לְתוֹרָם שֶׁיִזְרַח וְיַגִּיעַ".
אלתרמן מציע לקוראיו, בימי המלחמה הקשים של 1944, הסתכלות אחרת על "חד גדיא" - לא כפיוט של אלימות ומאבק, אלא כשיר שטומן בחובו רגע תמים שנותן תקווה, כזה שניצב בסופה של מסכת המלאה דם, אש ותימרות עשן.

חזון אוטופי

שירו של לוין קיפניס, "חד גדיא", פורסם בעיתון "דבר לילדים" בשנת 1942 והציג גרסה ציונית ואוטופית לפיוט המסורתי: "עַל גֶּבַע רָם עַל רֹאשׁ הַתֵּל, / חֲלִיל רוֹעֶה שָׁם מְחַלֵּל / מִזְמוֹר חָדָשׁ לְיִשְׂרָאֵל. / וְלָרוֹעֶה רַק אֹהֶל בַּד, / וְלוֹ רַק גְּדִי גְּדִי אֶחָד - / חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא!".

בגרסה של קיפניס מצטרפים אל הרועה המחלל (שצויר בעיתון כילד), בזה אחר זה, החתול והכלב מההגדה. לאחר מכן המקל מצטרף כשתיל וצומח לעץ, האש מצטרפת כמדורה לבישול, המים מגיעים בדמות נחל לשתות ממנו והשור מגיע לחרוש את האדמה. השוחט, מלאך המוות והקדוש ברוך הוא נעלמים, ובאוטופיה החילונית, הציונית והחקלאית של קיפניס (שמתפרסמת אף היא בארץ בעיצומם של ימי השואה) - אין אלימות, אין טורף ונטרף, אלא איחוד של כל הטבע למען עבודת הארץ והאדמה.
עשרות שנים לאחר קיפניס, גם הפזמונאי דודו ברק יכתוב שיר ברוח דומה בשם "חד גדיא הללויה". גם בשיר זה מוצגת אוטופיה לא אלימה, שבה חיים זה לצד זה גדי קטן, חתלתול וכלבלב; המקלות הם מקלות כביסה, האש בוערת באח, הפרה גועה ברפת, השוחט יצא לגמלאות, וא־לוהים מביט בסיפוק ובשמחה מלמעלה בחזון אחרית הימים הנ"ל ומסכם: "עִם הַכֶּבֶשׂ גָּר זְאֵב / וְעִם גְּדִי נָמֵר יֵשֵׁב / וַאֲנַחְנוּ עִם הַשַּׁחַר, / אֶל הַטּוֹב נָקִיץ בְּיַחַד".

נדמה שהתופעה הזו, שנמצאת בשיריהם של קיפניס וברק כאחד, היא הנרחבת ביותר בשירים שנכתבו בעקבות "חד גדיא". עם זאת, דוגמה קצת שונה ניתן למצוא בשירה של המשוררת וסופרת הילדים אנדה עמיר־פינקרפלד משנת 1962: "הֲתֵדְעוּ מָה אֶעֱשֶׂה / בְּלֵיל־שֶׁל־-סֵדֶר זֶה? / אַסְתִּיר הַגְּדִי שֶׁל הַהַגָּדָה; / וְהֶחָתוּל כְּלָל לֹא יֵדַע / הֵיכָן הַגְּדִי וְלֹא יֹאכְלֶנּוּ: / יָבוֹא, יֹאמַר: הַגְּדִי אֵינֶנּוּ! / וְלֹא יִקֹּם אוֹתוֹ הַכֶּלֶב, / וְלֹא מַקֵּל, לֹא אֵשׁ אוֹכֶלֶת, / לֹא מַיִם, וְלֹא שׁוֹר נַגָּח. / כִּי אֶת הַגְּדִי אֲנִי אֶקַּח, / אַסְתִּיר אוֹתוֹ בְּתוֹךְ מַחֲבוֹא, / וְכָל רָעָה לֹא עוֹד תָּבוֹא".

כאן יש מעשה של הצלה. הדוברת מצהירה שהשנה היא תחביא את הגדי, ותציל אותו מהמוות הידוע מראש המצפה לו. בכך היא תבטל את "אבן הדומינו" הראשונה - שמובילה, בפיוט המסורתי, למחול של הרג. השיר מציג פנטזיה ילדית וקסומה, שמבקשת להגן על הגדי ולמנוע כל פגיעה או אלימות, במה שמספק לקהל הילדים המודרני אפשרות של מפלט, או הגנה, מהאימה שהפיוט עלול לעורר בו.

"שיר הגדי", שכתב ביידיש איציק מאנגר ותרגם לעברית יעקב שבתאי, כתוב בגוף ראשון מפי ילד בשם איציק והופך את סיפור "חד גדיא" לזיכרון ילדות אוטוביוגרפי: "קָנָה אָבִינוּ גְּדִי לָבָן / קָנָה אוֹתוֹ מִכְּבָר / וְחַד גַּדְיָא כָּלָא אוֹתוֹ / עִם חֶבֶל עַל צַוָּאר". השורה הזו מתייחסת לכך שביידיש הביטוי "חד גדיא" הוא כינוי לבית סוהר, במעין שיבוש למילה הרוסית לבית סוהר - קַרְדֶגַרְדְיָה. כך או אחרת, בשירו של מאנגר צמד האחים נתן ואיציק מרחמים על הגדי וזוממים לפדות ולשחרר אותו "מתוך החד גדיא". המרד של האחים מצליח והשיר נחתם כך: "הַסֵּדֶר בָּא, מוֹזְגִים כּוֹסִית / אָבִי מַבִּיט אֵלַי / שׁוֹאֵל אוֹתִי: הֵיכָן הַגְּדִי / אֲנִי מֵנִיד כְּתֵפַי. / שׁוֹאֵל אָבִי אֶת נָתֵ'ל: נוּ? / עוֹנָה אָחִי שֶׁלִּי / כִּי מִן הַפֶּסַח שֶׁעָבַר / הוּא לֹא רָאָה שׁוּם גְּדִי / אָבִי שׁוֹתֵק, אִמִּי בּוֹכָה / וְדִמְעָתָהּ מָרוֹר, / שָׁרִים כֻּלָּם אֶת חַד גַּדְיָא / אַךְ אוֹי לוֹ לַמִּזְמוֹר. / וּגְדִי לָבָן בִּשְׂדֵה הַבַּר / קוֹפֵץ לוֹ כֹּה וָכֹה / וְנֶהֱנֶה מִן הַחַמָּה / וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ".

פנטזיה לא אלימה דומה, על הרקע של "חד גדיא", אפשר למצוא גם אצל נעמי שמר בשיר "גדי אחד", שמציג, בדומה לשירים הקודמים הללו, מציאות אלטרנטיבית שבה האב קונה גדי אך דבר לא קורה לו: "שׁוּם חָתוּל לֹא פָּגַע בּוֹ, / שׁוּם כֶּלֶב לֹא נָשַׁךְ, / הַמַּקֵּל שֶׁנָּגַע בּוֹ / הָיָה עָנָף יָרֹק וָרַךְ. // גַּם בָּאֵשׁ גַּם בַּמַּיִם / עָבַר הוּא בְּשָׁלוֹם, / וְשׁוֹר יְפֵה קַרְנַיִם / הָיָה חָבֵר קָרוֹב שֶׁלּוֹ".

לעומת שירי הילדים הללו, לאה נאור הציעה אפשרות אחרת בשיר "חד גדיא" משנת 1973. גם שירה של נאור מציע לילדים פנטזיה שבה הגדי ניצל, אלא שאצלה אין זו פנטזיה אוטופית ולא אלימה, אלא להפך - הגדי הקטן מתברר כיצור פלאי וחזק, שמצליח לבלוע את כל הבאים לכלותו: "בָּא הֶחָתוּל לִטְרֹף אֶת הַגְּדִי, אֲבָל הַגְּדִי הֶחָכָם, / בָּלַע ת'הֶחָתוּל עַל אָזְנָיו וּזְנָבוֹ, וְעַל כָּל שַׂעֲרוֹת הַשָּׂפָם". אחרי שהגדי המפתיע של נאור טורף את החתול, הכלב, המקל, האש והמים, מופיעים 70 זאבים(!) שגם אותם הגדי בולע. לבסוף מגיע מלאך המוות: "אָז הוֹפִיע מַלְאַךְ הַמָּוֶת, גָּדוֹל וְנוֹרָא וְאָיֹם. / נָשַׁך הַגְּדִי אֶת מַלְאַךְ הַמָּוֶת, עֻבְדָּה שֶׁהוּא חַי עַד הַיּוֹם".

מעגל האלימות

שירי הילדים המציירים פנטזיה אלטרנטיבית שבה הגדי ניצל, מסייעים להתמודד עם האלימות שטמונה בפיוט המסורתי, אך גם מתגברים על הבעיה של "צדיק ורע לו". "חד גדיא" של חוה אלברשטיין הוא אולי המפורסם מכל שירי "חד גדיא" המודרניים, נועד למבוגרים ומערער על היררכיית הכוח המוצגת בפיוט. במחציתו הראשונה נמצא מעין עיבוד פשוט לסיפור המקורי, אך אחרי שמלאך המוות הורג את השוחט, אלברשטיין עוצרת ושואלת:

"וּמַה פִּתְאוֹם אַתְּ שָׁרָה חַד גַּדְיָא? / אָבִיב עוֹד לֹא הִגִּיעַ וּפֶסַח לֹא בָּא / וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?". התשובה הנוקבת של אלברשטיין לשאלה הופכת את "חד גדיא" לאלגוריה לאלימות האנושית ומרמזת, בביקורת פוליטית ואקטואלית, לאלימות של האינתיפאדה הראשונה: "אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה. / וּבְכֹל הַלֵּילוֹת בְּכֹל הַלֵּילוֹת / שָׁאַלְתִּי רַק אַרְבַּע קֻשְׁיוֹת. / הַלַּיְלָה הַזֶּה יֵשׁ לִי עוֹד שְׁאֵלָה: / עַד מָתַי יִמָּשֵׁךְ מַעְגַּל הָאֵימָה? / רוֹדֵף וְנִרְדָּף מַכֶּה וּמֻכֶּה / מָתַי יִגָּמֵר הַטֵּרוּף הַזֶּה? / וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה? / אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה. / הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו / הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר אוֹ זְאֵב טוֹרֵף / הָיִיתִי כְּבָר יוֹנָה וְהָיִיתִי צְבִי / הַיּוֹם אֵינִי יוֹדַעַת מִי אֲנִי. / דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, / חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא / קָנָה אֲבִינוֹ אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים / שׁוּב מַתְחִילִים מֵהַתְחָלָה".

היוצרות התהפכו. הגדי הנטרף והתמים הפך אצל אלברשטיין לטורף אלים, ומעגל האלימות והאימה של "חד גדיא" נמשך, כשלא ברור מי הקורבן. בעקבות הביקורת החבויה - השיר נאסר להשמעה ברדיו.

ואם יש משהו שניתן ללמוד מהשתלשלות האירועים, בפיוט כמו בחיים, הוא שהגדי - עוד לא אמר את מילתו האחרונה.

עדו ניצן הוא חוקר ספרות, מתרגם ומבקר השירה של "ישראל היום"